<h1>צרור הכסף הקצר, דרך ד' שער ד'</h1>
<h2>דף מב:</h2>
הסרסור שמוכר בהמה או חפץ ונמצא בו מום, וזה הסרסור דרכו שאינו משהה המקח עמו רק לוקח מזה ומוכר לזה, ולא ידע במום זה, נשבע שבועת היסת שלא ידע בו באותו מום ויפטר והמקח קיים. מה שלא יהיה אם יקנה מבעל הבית שיחזיר המקח ויתן לו הדמים. ומיהו אם מחזיר לו מיד לסרסור ומודיע לו הענין, אינו יכול לומר שלא יחזיר המקח. דלא עדיף מגברא דאתי מיניה. הנה כי ע"י סרסור יש הנאה למוכר ממה שהוא מוכר.
<h2>דף מז.</h2>
והמחליף עם חבירו מטלטלין עם מטלטלין יש בו אונאה, כן [כתב] הרב רבינו יונה. ור"ם כתב המחליף כלים בכלים או בהמה בבהמה, אפילו מחט בשירים, אין בו אונאה, שזה רוצה במחט יותר מבשירים. והמחליף פירות בפירות יש בו אונאה, בין שמו אותם קודם מכירה בין אחר מכירה, ר"ם פי"ג. ולא כן [כתב] הראב"ד.
<h2>דף נ:</h2>
פעמים דאפילו נתן מעות או משך המקח בטל, אם נמצא מום או אונאה. וזה הדין, פחות משתות נקנה המקח. יתר על שתות בטל המקח. שתות קנה ומחזיר אונאה. מכר שוה ששה בחמשה, נתאנה מוכר. שוה חמשה בששה, נתאנה לוקח. ובין מוכר ובין לוקח יש להם דין אונאה, פרק הזהב.
והיכא שמכר שוה ששה בחמשה פחות פרוטה, דהוי יותר משתות, ורצה המתאנה לחזור מהמקח, דין הוא ובטל מקח. אבל אם רצון המוכר שיהיה המקח קיים ושותק ואינו תובע אונאה, לאו כל כמיניה דלוקח שיאמר מכיון שמן הדין בטל המקח אחזור בי. רבינו יצחק ב"ר מרדכי והראב"ד. ונראה מלשון הר"ם פי"ב כן. והרב רבינו יונה [כתב], כשם שיכול לחזור בו מתאנה כך יכול לחזור בו מאנה, אפילו שתק מתאנה. וכל שהמקח קיים ומחזיר אונאה, אפילו נתייקר המקח, אם נתאנה לוקח יש למוכר לשלם, דברשות לוקח הוקר. ואם נתאנה מוכר, אפילו זל המקח יש ללוקח לשלם, דברשות לוקח זל.
ומאן דזבין מידי, ולאחר זמן איגלי דאית ביה מומא מעיקרא מקמי דלא זבנה, אית ליה למאריה לאהדוריה למאריה קדמאה. דכי אמרינן בכדי שיראה וכו', דוקא גבי אונאה, ולא גבי מומין. רי"ף וכן הגאון. ובאות ב' תמצא באורך.
כתבנו למעלה בשם רי"ף דכל זמן שמצא המום שהיה בו בשעת המכירה שמחזירו. ור"ם פט"ו [כתב] והוא שלא נשתמש במקח אחר שידע במום, אבל נשתמש לא. ומום נקרא כל שבני המדינה מסכימים שהוא מום. אבל אם פירש, מה שפירש פירש, ותנאי הוא. ואם אמר מוכר על מנת שאין אתה חוזר במום, ה"ז חוזר, שאין מחילת הלוקח כלום. רק כשמפרש לו המומים ונמצאו בו אם מחלן אינו חוזר בו.
<h2>דף נא.</h2>
והשיעור בכדי שיראה הלוקח לאותו שהוא בקיא. ומוכר לעולם חוזר, דאין המקח בידו. מיהו אם מתרמי ליה זבנתה בזבינתיה וידע אי טעה אי לא, ולא חזר בו מאותה שעה והלאה, אינו חוזר בו לעולם. רי"ף פרק הזהב.
ומוכר שאמרנו שחוזר לעולם עד כדי שימכור כזה וידע שטעה, [כתב] הרב רבינו יונה דוקא שלא נתייקר המקח, אבל נתייקר בינתים לא. ורי"ף [כתב] עד דמתברר וכו' כמו שכתוב לעיל. והרשב"א תמה על דברי רי"ף אבל למעשה [פסק] כרי"ף אפילו נתייקר. ור"ם [כתב] דוקא בשינוי חפצים, שיש חפץ שוה [יותר] מאחר, או בבהמות, שיש בהמה השוה [יותר] מאחרת ועל זה טעה. אבל בדבר שאין בו שינוי, כפלפלין וכיוצא בהן, עד כדי שיראה לתגר או שישאל שער שבשוק. והרשב"א לא חילק בין בהמות לפלפלין, והאריך בזה.
כשם שאונאה להדיוט כך אונאה לתגר, אע"פ שהוא בקי, והוא כהדיוט לכל הצדדין. ובעל הבית המוכר, אין ללוקח עליו אונאה במוכר בעל הבית כלי תשמיש, דאי לאו דמייתר ליה לא היה מוכר. אבל בעל הבית שנתאנה, יש לו אונאה על הקונה.
<h2>דף נא:</h2>
הסרסור שליח הוא, ואם אמר לו מוכר מכור במה שתוכל, אם מכר החפץ ונתאנה לוקח אין לו אונאה על המשלח ולומר שלא יתן רק שיוויו. וכן אם נתאנה מוכר שמכר בפחות, אין לו אונאה. כך פירש רש"י גבי הנותן באמונה אין לו אונאה. ומקשין עליו. ופעמים שיש ללוקח עם הסרסור אונאה, כמו שתמצא בשער זה אות ג.
המוכר לחבירו על מנת שאין לך עלי אונאה, הלכה כרב דאמר יש לו עליו אונאה. ודוקא בסתם, אבל במפרש חפץ זה שאני מוכר במאתים יודע אני שאינו שוה אלא מנה, וכן לוקח שאמר יודע אני שהוא שוה יותר ממה שאני נותן לך אין לך עלי אונאה, אין לו עליו, כדשמואל. ואיתה פרק הזהב.
<h2>דף נב.</h2>
ובמטבעות יש בהן אונאה, אם מכרן יותר משוויין או פחות יש בהן דין אונאה. אם מכר דינר שהוא שוה ארבעה ועשרים בעשרים או בעשרים ושמונה הרי זו אונאה, פחות מיכן מחילה. והשיעור בכדי שיראה (לתגר) [לשולחני]. ובמקום שאין שולחני מצוי, עד שתי שבתות. וספרים או אבנים טובות ומרגליות שאין הכל בקיאים בהם, בכדי שיראה [לתגרים] הבקיאים בהם מכל וכל. לפיכך הוליכה למדינה אחרת או שבא הבקי לזמן מרובה והודיעו שטעה, ה"ז חוזר. ר"ם פי"ב. והנותן סלע ונמצאת חסירה, אם היה מכירה אפילו לאחר שנים עשר חודש, אם לא יכול להוציאה על ידי הדחק, מחזירה. ואם יכול להוציאה אפילו בדוחק, אינו מחזירה אא"כ קיבלה ממנו במדת חסידות.
<h2>דף נו.</h2>
אלו שאין להם אונאה. דוקא אלו ולא אחרים. וכן [כתב] רב האיי. הקרקעות והעבדים והשטרות וההקדשות. אפילו מכר שוה אלף בדינר או בהפך אין בהם אונאה. וכמו שכתב רי"ף דאין אונאה לקרקעות כלל ולא ביטול מקח. וזה במוכר עצמו, אבל השליח יש לו דין אחר, כמו שנכתוב בעזר השם.
ומה שאמרו לעיל דהקרקעות וכו' אין להם אונאה, במוכר נכסי עצמו, אבל השליח (עצמו) שטעה בכל שהו בין במטבע בין בקרקע חוזר, [ונראה] שכן הדין באפוטרופוס שטעה כדין זה. ואינו דומה לב"ד, מפני שהוא יחיד. ב"ד שמכרו נכסי יתומים וטעו אפילו בקרקע שמכרו, פחות משתות מחילה הוי כהדיוט, שתות בטל מקח. ואם רצו שלא לבטל הממכר ויחזירו אונאה, מחזירין. לא יהא כח הדיוט חמור מכחן. ואם מכרו שוה מנה במאתים, אין לוקח יכול לחזור בו אם המכר קרקע או עבדים. לא יהא כח הדיוט חמור מכחן. וכן אפטרופוס שמכר קרקע או עבדים שאין לוקח יכול לחזור כדין הדיוט, ולא יהא כח הדיוט וכו'. האחים או השותפים שחלקו מטלטלין, דינן כלקוחות, וכל דיני אונאה נוהגים בהם. ואם התנו ביניהם שיחלקו בשום הדיינים וטעו בשתות בטלה החלוקה, דדיינים ששמו ופיחתו או הותירו שתות מכרן בטל. כל זה שכתבנו, ר"ם פי"ג כתבו.
<h2>דף נו:</h2>
ובשכירות בעיא ולא איפשיטא. ואסיקנא דיש לו דין אונאה, דמכירה ליומה היא וזה במטלטלין, ואילו בקרקע מהאי טעמא אין בו אונאה, כקרקע עצמו. ור"ם פי"ג כתב כן בקנין. ובשכירות פועלים אין בו אונאה, כיון שיכול לחזור בו בחצי היום, ואם לא חזר מחל. הרשב"א וכן הרב רבינו יונה. והר"ם [כתב] כן מטעם שקונה אותו לזמן, כעבדים שאין להם אונאה. ובקבלן שאינו יכול לחזור בו יש לו אונאה.
המוכר לחבירו במדה או במשקל או במנין וטעה בכל שהו חוזר, שאין דין אונאה אלא בדמים, אבל בחשבון חוזר את הטעות. וכן אם נמצאו מעות החשבון יתר או חסר ממה שפסקו חוזר, ואפילו קנו מידו שקנין טעות הוא ר"ם. ובדרך שני שער י"ג כתבתי בזמן שנמצא טעות בחשבון.
<h2>דף פ.</h2>
אבל אם פירש ואמר מומים אלו יש בו, ומחל, ולבסוף לא נמצאו בו מומים שאמר אלא אחרים, אינו מועיל מחילתו, שאומר לוקח כיון שראיתי שלא היו בו מומים שאמרת מחלתי אבל באלו לא מחלתי. ואם נמצאו בה מומים שאמר ואחרים, ואמר לו מתחלה זה מום ואחרים יש בה, כיון שמחל מחל. רי"ף פרק האומנין. ור"ם [כתב] כן. וכתב מכאן אני אומר שהמוכר לחבירו חפץ במאה דינרים, אמר לו חפץ זה אינו שוה אלא זוז על מנת שאין לך עלי אונאה, יש לו עליו אונאה, שזה אומר כיון שראיתי שהוא שוה זוז דעתי [היתה] שאינו מתכוין אלא להשיב דעתי. ולא הוי מחילה עד שיפרש כדי האונאה שיש במקחו. וכזה ראוי לדון, עד כאן.
